<h1>ספר התרומות שער ב' חלק א'</h1>
<h2>דף עה:</h2>
ובענין זה נשאל הר"ר אברהם בר' יצחק ז"ל, וזה טופס השאלה והתשובה, יתומים שהודו לשמעון בחוב מורישם וכשתבעם אמרו לו לא הניח לנו אבינו כדי לפרוע מקצת חובותיו, מי אמרינן בשבועה דלא הניח סגי אי אתי אידך בטענת בריא, או דלמא כיון דאודי אודי, אם תמצא לומר כיון דאודי אודי מי מהניא למחולי שבועה דהבא ליפרע בנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה או לא, ואת"ל דבשבועה דלא הניח סגי היכא דאודו [יתמי] סתם ולא ידעי סהדי אי חוב עצמן הודו או חוב מורישן, וטעני [יתמי] דבחוב מורישן הודו ואין כאן נכסים מהו, אי נמי היכא דליכא אלא חד סהדא וטעני דעל חוב אביהן הודו מי דמיא לדר' אבא [ב"ב ל"ג ע"ב] או לא, ותו היכא דליכא אלא חד סהדא דהודאה וקיימא לן [שם מ' ע"א] דהודאה צריך בפני שנים, היכא דטעין ואמר חד סהדא אחרינא הוה בהדיה כי אודי מהו, מי אמרינן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, או דילמא כיון דחד סהדא בהודאה לאו לשבועה אתי כי אמר נמי אחרינא הוה בהדיה לאו כל כמיניה לחייבו שבועה. תשובה. שאלה זו מסותמת היא וצריכה לפרש, שאם בא שמעון בעל פה ואמר אביכם נתחייב לי, אם השיבו לו אפילו נתחייב שמא אבינו פרע והיה פטור בשבועת היסת, כך יש לב"ד לטעון בעבורם פרעתי ואין לו עליהם אלא חרם סתם שאם צוה אביהם שיודו, ואם טענו היתומים כך הדין עמהם אפילו הניח להן ממון רב, דלא אמרינן מלוה על פה נגבית מיורשים אלא על הדרכים ידועים, אבל מלוה שאינו כענין זה ב"ד טוענים ליורש היכא שאמרו היתומים אין אנו יודעין אם פרע לך אבינו, אך אם יודו היתומים שאביהם צוה שהוא חייב לזה או שיש עדים שמת תוך זמן או מת בשמתיה והניח להן ממון, חייבין לפרוע שלא בשבועה, ואם הם טוענין שלא הניח להם כלום, אם בא עליהם בבריא ישביעם הסת ואם בשמא חרם סתם. והביא ראיה מתשובת הרב אלפסי ז"ל. ובסוף כתב, ואם הניח להם אביהם מטלטלין וקדמו ופרעו אותם לאנשים אחרים קודם שיתבעם שמעון בדין, מה שפרעו פרעו ואין כח ביד זה להוציא כלום מהם אע"פ ששטרו מוקדם ושתבעם בשטר, שהרי אין למטלטלין דין קדימה. כל זה כתבתי כשבא עליהם בטענת אביהם אבל אם שמעון בא עליהם בטענת עצמן ואמר להם מנה לי בידכם והודו לו בפני עדים אנו חייבין לך מנה באתם עידי, חייבין לפרוע אפילו לא הניח להם אביהם כלום, שהרי תבעם מחמת עצמן והם הודו לו, ומה שטוענין שמחמת אביהן הודו ולא הניח להם כלום, היה להם לטעון אין אנו חייבין לך אלא מחמת אבינו, וכשלא אמרו אינהו דאפסידו אנפשיהו. ואם אין שם אלא עד אחד והודו לו בפניו ואמרו הן ואתה תהיה עד והם כופרין בדברי העד, נתחייבו שבועת התורה, שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ואם אמר העד בפני הודית לו מנה ולא הזכרת מחמת אביך והיתום אומר סתם הודיתי ולא היה דעתי אלא מחמת אבי, לעניות דעתי דמי לדר' אבא, דכי אמרינן עד אחד כי אתי לשבועה אתי היכא דלא הודה, אבל הכא הא קא מודה דברי העד אלא שרוצה לפטור עצמו בטענה אחרת, ואלו היו שנים מעידין שלא הזכיר אביו בהודאתו היה חייב לשמעון והוא לא תבעו בשביל אביו אלא אמר מנה לי בידך והודה לו ועד אחד נמי אי כפר שלא הודה כלום מתחייב שבועה, ואם הודה לדברי העד שהודה לו אלא שכונתו מחמת אביו, היה דומה לדר' אבא. וכל זה שאמרנו ביתומים גדולים בני משא ומתן שיכול לבא עמהם בטענת משא ומתן של עצמן, ע"כ.
והיכא דמיחייב לוה לתרי או לתלתא אינשי וקא טעין הוא דלית ליה מידי למיפרעינהו, ליה רשותא לכל חד וחד לאשבועי בתקנה זו שתקנו הגאונים, דתקנתא דבתראי היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל. וכן סברת ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"ב ה"ג] שבשבועה אחת כולל את כולן, והראיה בזה ההיא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"ב] הראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית, ודייק רק נחמן ואלו ראשונה שתשבע לשלישית לא קתני מ"ט לאו משום דשליחותייהו קא [עבדא], ואקשו ליה מי דמי התם שבועה לחד שבועה למאה, וכולה מילתא כדאיתא התם. למדנו מזה שכששבועותיהן שוות שבועה אחת כוללת לכלן ושוב אין משביעין אותו על אותו עסק השני פעם אחרת באותו הפרק. והראשונים שכתבו שהמלוה משביע ללוה משלשים לשלשים לדעת אם הרויח אחר שבועתו, אין לסמוך עליהם, שכבר תקנו האחרונים כדי לצאת מכל ספק שיכלול בשבועתו שכל מה שירויח שיתן אותו לבעל חובו ראשון ראשון חוץ מן הראוי לו כפי סדורו, ויפה תקנו כדי שלא להוציא שם שמים תמיד, וכזה ראוי לעשות. וכתב רבינו האיי ז"ל בספר משפטי השבועות [שער י'] כי יש מן הדיינין שהורו שישבע ביום ראשון שתבעוהו שאין לו במה לפרוע, ואני אומר שאין זה עיקר הדין לפי שהשבועה היא עומדת במקום האדרכתא, דלא כתבינן ליה אלא לאחר תשעים יום, וכדאיתה בבבא קמא [קי"ב ע"ב], ואלו התשעים יום יהבינן להו אפילו למאן דידעינן דאית ליה ממון או כדי שיוויו, כי היכי דליטרח בהני יומי למיזבן ולאיתויי זוזי, כ"ש היכא דמשתמט מבעל חובו כאשר מטה ידו, שיש לנו להאריך זמנו עד תשעים יום כדי שאם יש לו כלים יטרח וימכור אותם, או אם יש לו חובות יפרע מהם ויביא מעותיו, ע"כ. ובעיני כיון דחשדינן ליה דאית ליה נכסי וטעין דלית ליה, הוה ליה כההוא דאמר לא אתינא דלאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה. והנה הר"ר משה ז"ל ושאר המחברים לא ראינו שכתבו שנתן זמן לשבועת הלוה, ומלתא צ"ע.
והיכא דמפיק שטרא אחבריה בלא נאמנות וטען לוה דפריעא הוא, וכשרצה הב"ד שישבע המוציא ויטול כדין מאן דמפיק שטרא אחבריה, וא"ל אידך שטרא פריעא הוא טען הלוה דלית ליה מידי למפרעיה, מאן מנהון משתבע ברישא, דכל חד וחד טעין טענה מקובלת, לוה טוען אמאי משתבענא דדילמא איהו לא מצי לאישתבועי דלאו פריעא הוא, ואישתכח דקא משבע לי בכדי. מלוה טעין אמאי משתבענא דדילמא מישתבע איהו דלית ליה מידי במאי דפרע לי ונמצאת שבועתי שתהיה לבטלה. ובזה כתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"ד הי"ב] הטוען שפרע את שטרו ואין לו מה ישלם משביעין אותו תחלה בתקנת הגאונים שאין לו, וכשתשיג ידו ויתן לבעל חובו ישביעו שאין שטרו פרוע ואחר כן יתן לו, ע"כ. ובתשובה לקמאי [שו"ת הרי"ף סימן ס"א], מי שהוא מן הנשבעין ונוטלין וכשכנגדו טוען שאין לו כלום מה יתן לו, אין אחד מהן נשבע, שהנתבע הרי אינו חייב כלום עד שישבע התובע, והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא ממונו מזומן, אלא אם רצה התובע נשבע ואם נתן לו מוטב ואם לאו ישבע שאין לו מה לפרוע אליו.
